ליאור סגל, אימון אישי לחיים
מאמרים וסרטונים
שתי נפשות באדם
רובינו חווים עליות ומורדות במצבי הרוח שלנו ובמשיכה שלנו לתחומי העניין או העיסוק שלנו. ישנם גורמים רבים לדבר, ובסרטון זה אני מנסה להתמקד באחד משורשי העניין: ההבנה שאנו יצורים מורכבים משתי מערכות פסיכולוגיות/פיזיולוגיות. כפי שמוזכר במקורות שונים, יש להבין שבאדם יש בעצם שתי נפשות ולא אחת.
?ספונטאניות או תכנון
סרטון ספונטאני שהכנתי, בו אני מדבר על שתי גישות של בני האדם לחיים: זו התכנונית, הטוענת כי אם ברצונו של האדם להשיג דבר מה, עליו לתכנן את צעדיו בצורה מדוייקת. גישה זו מעדיפה סדר ויציבות על פני הפתעות, ומעדיפה בדרך כלל שכל על פני רגש. לעומתה, הגישה הספונטאנית, מעדיפה "זרימה" טבעית בחיים. מעדיפה רגש על פני שכל. אין תכנון והולכים לפי מה שנקרה בדרך.
?מה זה בעצם אימון אישי
המאמן האישי אינו מחליף את האדם המאומן ואין הוא יועץ לו לגבי פתרונות, אלא בא בבחינת מראה המכוונת את המאומן למצוא בתוך עצמו את התשובות לתקיעות. דרך זו משתמשת בכלים המבוססים על העולם הפיזי ועל המצב הנוכחי, ולא על נבירה בנבכי העבר, כפי שנוהגות השיטות המסורתיות בפסיכולוגיה. דרך זו של האימון האישי לחיים מעודדת בחינה של "מה עובד" ומה משרת את האדם כדי להשיג את מטרותיו...
ת"א או ירושלים?
עושה רושם שבכל דבר אותו אנו בוחנים יש לפחות שני צדדים.
אומרים את זה על כל מטבע, אך הדבר נכון גם לגבי גישות לחיים, או לערכים. יש אנשים שאצלם הקו המוביל הוא הישגיות והצלחה הבאה לידי ביטוי במובנים חיצוניים או חומריים, כגון יותר כסף, דירה יותר גדולה, ארוחה יותר טובה, בת זוג/בן זוג יותר יפה וכו'...
שינוי גישה, או: האם שווה לצאת צודק?
אחד הדברים שלומדים בתהליך של אימון אישי הוא שכדי לאפשר ביצוע של שינוי בחיים, הרי שנדרש לפעמים שינוי בגישה. משמע, שינוי בתפיסה כלפי אמונות ואיך שהדברים בעולם עובדים, איך שהאדם עצמו עובד, ואיך שהוא רואה ותופס את הדברים החיצוניים לו.
מושלמות
כמה פעמים התחלתם לעשות משהו, אך הפסקתם די מהר, כיוון שהייתם עסוקים בהקשבה למחשבות שלכם שאומרות "אבל זה לא מספיק טוב. אבל עוד צריך לתקן פה, להוסיף משהו שם. זה נראה חובבני, אל תעשה צחוק מעצמך." וויתרתם.
כמה פעמים כאלה קרו לכם בחיים? על כמה רצונות ויתרם בגלל המחשבות האלה?...
"יש אמת אחת" או "אין אמת כלל"?
במדינה כמו ישראל, המורכבת מגוונים שונים של תרבויות ורקעים, מתגלעים חילוקי דעות בין חלקי האוכלוסיה. דבר זה נוצר בעיקר בשל המזג הים תיכוני אשר משפיע על מערכת העצבים. סתם...אולי זו באמת אחת הסיבות, אך כמדוני שההסבר המרכזי הינו העובדה כי קשה לנו לקבל את העובדה שיש מישהו שחושב אחרת מאיתנו. אנחנו כל כך טבועים בגישה הזו שיש אמת אחת, דרך אחת מה שאנחנו מאמינים בו – ולכן אם מישהו חושב אחרת, הרי שהוא בהכרח טועה.
אבל האם זו באמת ה"אמת"?
או עבודה שוחקת או תחביב שיעשה אתכם תפרנים?
"עזוב, אני כבר לא אהייה צייר. אני לא יכול לעזוב את העבודה". מכירים את המשפט הזה?
פעמים רבות אנו חשים שאנחנו צריכים לוותר על משהו אחד כדי לעשות משהו אחר. למשל, ישנו תחביב מסויים שאנחנו רוצים לפתח, אך אנו עובדים במקום עבודה קבוע, ומפחדים לוותר עליו...
במקום "לא להרגיש רע" – נסו להרגיש טוב
אם למשל יש לנו בעיה עם בטחון עצמי כגון פחד קהל, הגישה ההמנעותית תאמר: כדי להרגיש יותר טוב, אני צריך להכריח את עצמי לא להרגיש פחד קהל. האם זה סביר בעיניכם, שדבר כזה יימשך? כמה זמן אדם ממוצע יכול לעצור את עצמו כדי לא להרגיש משהו? כמה אנרגיה של המנעות, של דיכוי, מצטברת, ולאיפה היא הולכת?