ליאור סגל, אימון אישי לחיים

עושה רושם שבכל דבר אותו אנו בוחנים יש לפחות שני צדדים.

אומרים את זה על כל מטבע, אך הדבר נכון גם לגבי גישות לחיים, או לערכים.

יש אנשים שאצלם הקו המוביל הוא הישגיות והצלחה הבאה לידי ביטוי במובנים חיצוניים או חומריים, כגון יותר כסף, דירה יותר גדולה, ארוחה יותר טובה, בת זוג/בן זוג יותר יפה וכו'.

​

ויש אנשים שאצלם הקו המוביל הוא יותר פנימי. הם מעדיפים עומק על פני הישגיות חיצונית. הם מחפשים את נקודת החיבור הנפשית שלהם למה שהם עושים או לחלומות שלהם. כשתשאלו אותם מה זו הצלחה בשבילם הם יאמרו ערכים כגון "בית, משפחה, יציבות, זוגיות כנה".

​

אני חושב על הדברים האלה כשאני מהרהר על ת"א ועל ירושלים. שתי הערים הללו מייצגות כביכול את שתי הגישות הללו: אחת מייצגת מודרניות, הישגיות, חומריות ואף חומרנות, מתירנות על פני מסורת, חופש על פני יציבות. הדרייב שלה הוא לזוז, להתקדם, לשאוף למשהו שאין לך.

והשנייה מושתתת על מסורת ארוכת שנים. על עומק ורוחניות.

 

אך האם אלה באמת שני צדדים דיכוטומיים?

האם באמת יש בכל אחת מהערים הללו רק אחת מהגישות?

​

מי שמכיר אותן בשטח, יודע שלא. הדברים מורכבים יותר. וכשם שבת"א ניתן למצוא בתי כנסת, סדנאות רוחניות או שיעורי תורה, כך גם בירושלים ניתן למצוא אוכל טוב, בתי קולנוע ומסחר בנדל"ן.

​

וכשם שהערים הללו מורכבות, כך האנשים מורכבים. סביר להניח שבכל אדם ממוצע יש הרכב של שתי הגישות. האדם ששואף להישגים חומריים, גם הוא מעדיף שתהייה לו כתף "לבכות עליה", משהו רגשי או נפשי שעליו הוא יכול לסמוך. וכך גם האדם הרוחני/פנימי, יודע שמחסור חומרי יכול לגרום לדוחק נפשי, ולחוסר ריכוז בהתעמקות בתחומים שמעניינים אותו.

​

נסו לחשוב על עצמכם.

האם אתם בעלי גישה אחת ויחידה, או שגם בכם שתיהן משמשות בערבוביא?

האם אחת דומיננטית מהשנייה?

מתי טוב לכם יותר להשתמש באחת ומתי טוב לכם להשתמש בשנייה?

 

בהצלחה!