ליאור סגל, אימון אישי לחיים

כשאנחנו רוצים לשנות משהו בהתנהלות שלנו, יש אפשרות ללכת על גישת ה"לא". הכוונה שלי בכך היא לשים דגש על בריחה מההתנהלות, המחשבות או ההרגל שמוליכים אותנו לכיוונים לא רצויים. זו הגישה הנגטיבית, ומי שנוקט בה יוצא מנקודת הנחה שכשמדכאים משהו, כשנלחמים במשהו – אותו משהו פוחת. זה יכול להיות, כמובן. אבל כנראה שבדרך כלל זה לא עובד. אתם ודאי מכירים את הניסוי הפסיכולוגי הפשוט ולפיו אומרים לכם: “אל תחשבו על הפיל הוורוד, אל תחשבו על הפיל הוורוד, אל תחשבו על...” וכו'. ובכן, מן הסתם על מה חשבתם? על הפיל הוורוד.

 

כך הדבר קורה גם בנסיון להמנע מכל מיני התמכרויות. משקיעים כל כך הרבה אנרגיות בהמנעות ממשהו. אבל המאוויים הפנימיים, אותו רצון שפעם מצא את פורקנו דרך אותה התמכרות או הרגל או מחשבות רעות – לא מוצא את מפלטו. והאנרגיה ההמנעותית הזו מצטברת ומצטברת, עד שלבסוף, לפעמים אחרי שנים – היא פורצת איכשהו. או שהיא מוצאת דרכים נלוזות אחרות להשביע את רעבונה. כמובן שאיני פסיכולוג, ומה שאני כותב כאן הוא שילוב של נסיון אישי ולמידה מאחרים, ולא קביעת ברזל. אך זו לדעתי בגדול המציאות. תשאלו אנשים שניסו דיאטות שונות או ניסו להפסיק לעשן או ניסו לשכוח מהאקס/ית. האם לנסות להפסיק לחשוב או להרגיש משהו אכן עובד?

 

לדעתי לא.

 

אז מה בעצם האופציה? ובכן, הגישה האחרת היא להסיט את הפוקוס. במקום להשקיע אנרגיה בהמנעות, נסו להשקיע אנרגיה בעשייה - אבל הפעם בהרגל שיחליף את ההרגל הרע.

 

אם למשל יש לנו בעיה עם בטחון עצמי כגון פחד קהל, הגישה ההמנעותית תאמר: כדי להרגיש יותר טוב, אני צריך להכריח את עצמי לא להרגיש פחד קהל. האם זה סביר בעיניכם, שדבר כזה יימשך? כמה זמן אדם ממוצע יכול לעצור את עצמו כדי לא להרגיש משהו? כמה אנרגיה של המנעות, של דיכוי, מצטברת, ולאיפה היא הולכת?

 

במקום זאת, הגישה הפוזיטיבית, או גישת שינוי השקעת האנרגיה אומרת: אם יש לי פחד קהל, אז כדי להרגיש יותר טוב, אני צריך לבוא יותר במגע עם קהל, עם אנשים מכל מיני סוגים. לשאול אותם שאלות ברחוב, למצוא הזדמנויות קטנות כדי להשמיע את קולי. בהתחלה לפני שני אנשים. ואחר כך לפני שלושה. לנסות לפתוח את הפה ולהרגיש מה שאני מרגיש, ולתת לזה לגיטימיות גם אם אני מרגיש על הפנים בהתחלה. לבדוק מדי כמה שבועות מה זה גורם לי, ואם אני חי בחוויה טובה יותר.

 

לי זה נשמע הגיוני יותר מגישת הדיכוי. ולכם?

​

קחו לדוגמא חדר כושר. זו השוואה שאני עורך לעתים קרובות, כיוון שבעיניי היא ממחישה את העניין בצורה טובה. אימון אישי (קואוצ'ינג) הוא כמו אימון כושר לאישיות, רק שבמקום לעבוד על שרירים חיצוניים, אנחנו עובדים על שרירים פנימיים. וכמו שבחדר כושר אנחנו לא הולכים להמנע, אלא להפעיל כוח – כך גם באימון אישי – הכוח העיקרי הוא העשייה. רק שבמקום לעשות את הדברים שאנו עושים כיום ומזיקים לנו – אנו משנים את הפוקוס ועושים דברים שמועילים לנו.

(כמובן, כשם שאם אנו רוצים שאימון הכושר יהיה אפקטיבי, אנו גם צריכים למשל להמנע מצריכה של מזונות מסויימים. אך הדגש אינו על ההמנעות - אלא על עשייה חיובית. במקום לרבוץ מול הטלוויזיה, אנחנו עושים הליכה למשל. כך באימון האישי, אנו אמנם לא עושים את הדברים המזיקים, אך הדגש הוא אינו על ההמנעות אלא על עשייה בכיוון שונה ממה שהורגלנו).

כך במקום "לא להרגיש" משהו, אנחנו משנים פעולה כדי כן להרגיש משהו. להרגיש יותר טוב.

​

 

בהצלחה!

 

ליאור סגל, אימון אישי - קואוצ'ינג